הוא נכנס אל מנהל הבנק ברגליים רועדות. כבר שיווה בנפשו איך שוב הוא יתחנן, יבקש יבטיח, 'ייתן מילה של כבוד' שזו הפעם האחרונה שהוא מבקש לכבד המחאה שנתן לבית הספר של הילד, המחאה כי מזומנים אין. מנהל הבנק היה במצב רוח מרומם. הקבוצה שהוא אוהד ניצחה אתמול בליגה, הביקורות של מנהלי המרחב שלו היו אוהדות בבדיקה שערכו בסניף שלו כמה ימים קודם. "מה יהיה איתך"? שאל "אתה רק זכייה בלוטו תציל אותך" אמר הסכים לקבל את הבקשה והודיע בפעם האלף שזו הפעם האחרונה. 
בדרך מהבנק הביתה, התיישב על ספסל. רצה לבכות אבל בגילו זה כבר לא  כל כך מתאים. רצה לברוח במטוס הראשון אבל יש לו משפחה לפרנס. רצה להיעלם אבל מה יעשו אז ילדיו שהוא והם ואשתו זה עולם ומלואו. חצי שעה ישב ובהה בעוברים ושבים ושאל את עצמו איך הם מצליחים לשרוד כשהוא מרגיש את החרב על הצוואר שורטת ופוצעת? החליט ללכת הביתה ברגל כי נסיעה באוטובוס עולה כמו קרטון חלב. כי הליכה ברגל תעזור לו להמשיך לשקוע במחשבות שמשום מה ניחמו אותו. 
וככה, עברו להם כמה חודשים. מריצות אל מנהל הבנק, לילות טרופים בלי שנה ותחושה בלתי נסבלת שהוא עבד נרצע של החיים של הריביות של הגיבנת שיש לו הגב רק בגלל שרצה לחיות בכבוד ולדאוג לכל מחסורם של ילדיו. ביום בהיר אחד, קיבל טלפון מהחברה שלנו, 'שווה שווה'. שמע מי מהצד השני של הקו וניתק. קיבל עוד שיחה וסינן. ענה בפעם השלישית במילים: "אין לי כסף, אין לי זמן ואין לי עצבים" וסגר את השיחה. אחרי כמה שעות, הטלפון צלצל שוב. בדיעבד סיפר כי ענה לשיחה כי בדיוק הגיע השכן לגבות את דמי וועד הבית ורצה להיראות עסוק בשיחה חשובה.  בשביל להרשים ולרמוז לשכן שיסתלק כמה שיותר מהר, שיתף פעולה עם כל מה שנאמר בשיחה. העניק מספר חשבון בנק להוראת קבע, התחייב למנוי חודשי הפך מבלי להתכוון לחלק ממשפחת שווה שווה. 
למחרת בבוקר צלצל. ביקש לבטל את המינוי, להשמיד את שמו ממערכת המחשוב של החברה. כמובן שנענה בחיוב. אלא שבתפר הזה, שעתיים אחרי שענה ונרשם כמנוי, נערכה הגרלת לוטו והטופס שלו נשלח עם עוד קבוצת מומחים. הטופס הזה הניב זכיה של  77 אלף שקל לכל משתתף. זה לא פתר לו את כל הבעיות הכלכליות, זה מנע ממנו לחזור כל פעם מחדש למנהל הבנק ולבקש ממנו שיחוס עליו. זה נתן לו אוויר לכמעט שנה שלמה.